כשהגיע אליי הספר של רון, הפעלתי מייד את הגנות הניו אייג' שלי: שמישהו יגיד לי על עצמי משהו ועוד בלי להתאמץ בעזרת תווים שהם שלבים? מדוע שאצטרף למסע שלא אני התחלתי? אך מרגע לרגע הבנתי שלא רק שהצטרפתי למסע, אלא שאין לי אפשרות לפרוש ממנו. וכך, תוך התעלמות מחוקי ממד הזמן והמרחב, צעדיו של רון במסע זה מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם. בצעדים גדולים ובדילוגים קטנים הוא מוביל אותנו כלהטוטן בקרקס שבו הוא גם הכרוז, גם האריות, גם הליצנים וגם הקהל, מטיח בנו את עצמנו שוב ושוב, מעמת אותנו עם אמת, לעיתים נעימה ולפעמים פחות, אבל מכל כיוון הכי אמיתית שאפשר. אם יש לכם אומץ, קראו את הספר הזה. ואם אין, קראו בכל זאת, ואז האומץ יגיע, ותלמדו אתו איך לפחד בלי לפחד