נולדתי ב 1961 ואינני יודע מתי אמות. כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, תחת רישום מותם של אבי בלבנון ושל יעל בדרכה לסיני, עלו בי חרדות ישנות וזיכרונות חדשים: ביית שקמטי תשוקותיו צרובים מלח מתנודד מול גלי תל-אביב, אווזים קפואים, יהודים נודדים, בתולות הולכות בתהלוכה אל הבודהא, מבקשות על חיי בניהן ממלך מלכי המלכים. אבות שהולכים מבניהם אל האור בלי ליישר קו ובלי להביט לאחור.מדיטציית המוות הטיבטית מלמדת שנמות, שאין לדעת מתי ושבשעת מותנו לא נוכל לאחוז בדבר.כתבתי: מהאור של יום הבריאה הראשון נותרו רק געגועים לאור שלא יחזור. בתוך קדושת האור נכתבים געגועים משוגעים לאהבה, מתוך נוזלי הגוף החמוצים והדביקים נכתבים געגועים לאלוהים.רק שיהיה הפעם בן אדם - ביקשתי. שילחש, ברוך וקינמון ושפתיים חמות את הסוד: איך לחצות את הנהר פעמיים, מגדה לגדה. איך להיקוות אל העמק האחד, בלי לחזור שוב ושוב אל השניים. לאהוב: בלי לשכוח וגם בלי לזכור.