חיבור זה מפנה זרקור לצדדים לא מוכרים של תורת ישראל, ובפרט למזוודת הכלים שהיא מקנה עבור ביצוע תיקוני גבול ברמת הקולקטיב. ברמת הפרט יש לתורה מתחרים: לאדם פרטי שעבר ילדות קשה מזומנים שלל כלים לתיקון, כגון אנאליזה, מדיטציה, ספורט, פרמקולוגיה, חיבוקים ועוד. ככול הידוע לי, ברמה הקיבוצית לא קיימת דוקטרינה מתקנת. היסטורית, ישויות קיבוציות שיצאו מדעתן התאפסו רק אחרי שחטפו מכה איומה. מטרת הספר היא לעורר אותנו להתאפס, ולא באמצעות חבטה חיצונית, שאת תוצאותיה אין לשער. החיבור שייך לסוגה עיונית, הגותית ופרשנית, ולכן אינו מיועד להיקרא כמחקר אקדמי, אלא כמדרש מבוסס ומנומק על תורת ישראל כתורת הגבולות. באמצעות דרישה וחקירה של מושג הגבול קושר 'ריקוד הגבולות' בין הגדרה עצמית, שייכות, מקום ואחריות. דרך עיון בדיסציפלינות מגוונות ומובחנות כגון משפט, סביבה וגבולות מדיניים מתברר תפקידה הקריטי של תפיסת הגבול באשר לעצם היכולת שלנו לזהות את חלקנו במציאות, לקחת עליו אחריות ולטפל במרחב הציבורי שלנו באופן המיטבי. אליבא דתורת ישראל הצבת גבולות יציבים וברי קיימא בכל הרבדים של הקיום האנושי איננו תוצר של פשרה, אלא של קבלה, של הגשמה ושל הבנה עמוקה ביותר של הברית בינינו לבין אלוהי ישראל.חיבור זה אינו מתיימר לספק את כל התשובות לשאלות הבוערות הניצבות לפנינו היום. כוונת הספר היא להציב פלטפורמה לפולמוס המתחייב מעצם הפערים בין שלל הפירושים לתורת ישראל הרווחים היום בציבור. השער: צילום של צמרות עצים מכיכר סן מרטין שבבואנוס איירס. הצילום מתאר תופעה המכונה shyness of the crown / canopy disengagement. בתרגום לעברית: "ביישנות של צמרות". מדובר בתופעה שבה סוגים מסוימים של חבורות עצים נמנעים מלגעת זה בצמרת של זה. הם משאירים ביניהם מרווח מינימלי – כעשרה סמ בערך, שיוצר מעין ערוצים מתפתלים ביניהם. למתבונן נדמה כאילו הם משוחחים, מנהלים ביניהם משא ומתן אינסופי כדי להחליט בכול רגע ורגע מי מהם נסוג ומי מתקדם. מעין ריסון עצמי קשוב, דינאמי, של עצים.