במלחמת העולם הראשונה התחייבה בריטניה בפני בעלי בריתה הצרפתים, היהודים והשריפים, לחלוק עימם את שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. לשריפים הובטחו רק האזורים הערביים הטהורים שאינם בתחום האינטרסים של צרפת. לצרפת הובטחו האזורים שהיו תחת השפעה לצרפתים, וליהודים הובטח סיוע בשיקום הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל שלעתיד תקום בו המדינה היהודית. במרוצת השנים פרחו מיתוסים סביב נושא ההבטחה עקב היעדרם של מסמכים היסטוריים שראו אור בתקופה מאוחרת בלבד. מבין המיתוסים הנשללים בספר: קיימות סתירות בהתחייבויות הבריטים ליהודים, לשריפים ולצרפתיים; ההבטחה לשריפים הייתה הסכם מחייב; הערבים ככלל לחמו בטורקים לצד הבריטים; הצהרת בלפור הייתה יוזמה של בריטניה לבדה; הצהרת בלפור לא נשאה אופי מחייב; הבית הלאומי לא נועד להשתרע על כל ארץ ישראל והבית הלאומי לא נועד להפוך למדינה יהודית בעתיד.מסמכים היסטוריים בארכיונים הערביים ובארכיון הבריטי סייעו להפרכת מיתוסים אלה ואחרים. מהמחקר המקיף של המחבר מתבהרת התמונה השלמה: הצד השריפי הבין שארץ ישראל איננה נכללת בהבטחה ומעולם לא ראה בה שטח ערבי טהור; השריף חוסיין הצהיר שאיננו חפץ בה; בלפור הודיע שאיננו רשאי לצאת בהצהרה משלו על ארץ ישראל ללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה.