בפתח העיר עמד לו עץ הפיינרה הענק, בן מעל מאה וחמישים שנה, שעל שמו נקראת השכונה. הוא היה כבר יבש למחצה. גזעו המבוקע מולא בבטון כדי לעצור את הריקבון. כמה ענפים עבים ומכוסים עדיין עלים התעקשו לשרוד, סימנים אחרונים של חיים.

קטרינה אהבה את העץ שבכניסה לסורוקבה שבברזיל, שם עברו נעוריה. כבת למשפחת חקלאים בכפר, על שדותיו המוארים, היווה העץ אתר זיכרון חי ומנחם אל מול האירועים שהטילו אותה ואת משפחתה לחיי מחסור ומלחמת קיום.

בפתיחות נוגעת ללב היא מגוללת את מאבקה לשנות את חייה ולהתעלות על הגורל המר שיועד לה. מתוך תיאוריה החיים והמפוקחים נחשפים קשריה המורכבים עם משפחתה, עם אהבות נעוריה ועם האפשרויות המפתיעות שנסגרו ונפתחו בפניה, ושנשאו אותה לבסוף הרחק מברזיל עד לארץ ישראל.

אלא שלא רק הסיפור עצמו – גם תנאי כתיבתו הם יוצאי דופן, שכן הספר הזה נולד מתוך חברותן ארוכת השנים בין קטרינה ויוני. יוני שנשאבה אל סיפורה של קטרינה, הקימה אותו לחיים ברגישות ובעוצמה. המפגש בין השפות, העולמות והתרבויות מעמיד לנגד עינינו יצירה סוחפת ומעוררת מחשבה על האופן שבו החיים מנתבים גורל, ועל היכולת להתעלות מעל זה בכוח האמונה, הנחישות והבחירות האמיצות שאדם עושה.