בגיל שש עשרה הם בראו את הבועה, מילאו אותה במתיקות אהבתם, נעלו דלת בלתי נראית ויצאו אל גורלם. והבועה נשאה אותם מעל ומעבר לכל המוכר לנו, חצתה במעופה ערים, יבשות וימים. לעיתים ניתן היה לשלוח יד וכמעט לגעת בה... הנה היא מעלינו, מתחתינו, בינינו, תמיד מפתה, תמיד חומקת, מזמינה אותנו לשהות בה רגע קט, להסתנוור מיופים של פראי הרים זקורי כיפות, של גאיות מחודדים שלעומקם לא ירדנו, של צבעים עזים, קולום ומראות שסחררו את נפשותינו ובלבלו את חושינו.