אורי ש' מחליט להגשים את חלומו ולכתוב ספר, אך אין לו רעיון או כיוון להיכן יוליך את המילים. הוא יושב בחדר העבודה, סמן המחשב מהבהב, החלון פתוח לרחוב, בריזת קיץ נעימה חודרת לחדר, ואצבעותיו רועדות על קלידי המחשב, מחכות. הוא מביט החוצה מחלון ביתו ורואה את הרחוב, את שורת הבתים המשותפים שמולו, את הולכי הרגל הממהרים ליעדם, את המכוניות המאיצות בהתחלף הרמזור לירוק, את הגינה הציבורית שבה נהג לטייל עם בת-אל כשהיא הייתה קטנה...

לפתע, בשבריר שנייה, ממש כמו שבמאי צועק "ACTION", מורם מתג חשמל ענק ווילון דמיוני מוסט. העולם שמולו מתחיל לנוע כמו היה תיאטרון בובות שהופעל ברגע שהילד שלשל מטבע לחריץ שבצד המכונה. הרחוב הופך להיות שלו. האנשים שברחוב מקבלים שם, מקבלים חיים, ומתחילים לנוע בקצב אצבעותיו המקישות על המקלדת.

כמו רוכב אופניים הנכנס במעבה היער לשביל לא מוכר, הוא מתרגש לקראת הרפתקה שעדיין אינו יודע את טיבה. "מעניין מה יקרה", הוא לוחש לעצמו, "לאן השביל הנעלם יוליך אותי".