סבא שלי, צבי ספרן, נולד כהורסט מרטין בוכהיימר ב-9 לספטמבר 1924 בעיירה בורגשטיינפורט, גרמניה. עד גיל 8 חיי את חייו באושר גדול כילד יחיד של הוריו אדולף ואנני, עם חברו הטוב ורנר שיחדיו היו משחקים ומעוללים מעשיי קונדס ברחבי העיירה.

הכל השתנה ב-1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון. האווירה השתנתה והורסט החל לסבול מנידוי מבלי שהבין למה. כשחברו הטוב ורנר הצטרף לנוער ההיטלראי, הורסט רצה באופן טבעי להצטרף אליו ולא הבין מדוע שולחים אותו הביתה רק כי הוא יהודי ועוד יותר התבלבל כשורנר אמר לו שהם לא יכולים להיות חברים עוד.

בגיל 10 החל ללמוד בגימנסיה ארנולדינום. בתור היהודי היחיד בכיתה סבל מהטרדות והצקות מצד חבריו לכיתה בחסות המחנך שלו ופעיל ה-SS, ד"ר פלומר, ומורים נוספים. אבא שלו התעקש שהנאצים לא ייגנבו להם את המולדת ושהורסט ימשיך ללכת לבית הספר, אבל ההצקות הפכו מהר מאוד לרדיפה אלימה ושימוש בנשק קר בתחומי בית הספר. בסופו של דבר הוריו של הורסט החליטו שאין מנוס ושהוא צריך לעזוב להולנד. יום אחרי חגיגת בר-המצווה שלו עם המשפחה המורחבת כולל סבא של מאיר, עזב הורסט לבדו לאמסטרדם. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את רוב בני משפחתו שמצאו את מותם במחנות ההשמדה.

נטול השגחה מעשית ועם קצבה חודשית נדיבה ששלחו לו הוריו, בגיל 13 הורסט היה אדון לעצמו. הוא התגורר בחדר בשכירות אצל משפחה שלא התעניינה בשלומו, תחת השגחתה מרחוק של בת דודתו הגדולה, אמי, שגם ברחה. כמו חבריו היהודים הגרמנים האחרים, גם הוא התקשה להתאקלם לאורך החיים ההולנדי הצנוע. הם הגיעו לבית הספר במונית, אכלו גבינות יקרות וצפו באופרה מהכיסאות היקרים ביותר כשהם צועקים שלום למנהל בית הספר שלהם מלמעלה. שיחות חוזרות על כך שהם צריכים להיות יותר צנועים ולכבד את החברה שמארחת אותם לא הרשימו אותם. בניסיון להמשיך לעורר תשומת לב, הם קראו לעצמם "La Diablo Rouge" (השטן האדום), והכריזו שיפעלו כמחתרת נגד כל דבר שזז! אומנם לא היה מדובר במעשיים פלילים אך לצטט את סבא "היום היו שולחים לנו עובדת סוציאלית".

לאחר שאמה שלו שיחדה שופט גרמני, ההורים שלו הצטרפו להולנד ועברו לגור בוורדן. הורסט מצא את עצמו מחדש. בוורדן הוא חש שהוא משתלב בחברה ההולנדית, שהוא מצא את הבית שמעולם לא חש בגרמניה. בתור פליט יהודי-גרמני הוא זכה ליחס חם וגם אחרי פלישת הנאצים במאי 1941 מצבו היה טוב סך הכל, למרות שידע למה הגרמנים מסוגלים. הכל השתנה רק לאחר שנה, כשאדולף הקריא את המודעה בעיתון בארוחת הערב המשפחתית. הורסט והוריו זומנו לאמסטרדם להצהיר על כל הרכוש, הכסף ובני המשפחה המורחבת שלהם. אחרי שכמעט נאסר וניצל רק בזכות תעוזה, הבין הורסט שהגיע הזמן להסתתר.

הורסט הנער "טבע" בנהר בוורדן ובזמן שאמא שלו, אנני, שיחקה ההצגה ובכתה על מות בנה היחיד, הורסט הפך לפיט וכבר יצא לדרך והצטרף למחתרת ה- Oranje Vrijbuitersבאפא. פיט היה חקלאי ביום ואיש במחתרת בלילה ותחת פיקודו של אלפרד שטרן, החותן שלו לעתיד, השתתף בהברחת טייסים, פעולות תחבולה וחיסולים של משתפי פעולה. הכל תפקד היטב וכפי שסבא אמר בטיול שורשים 60 שנה לאחר מכן "תראו באיזה מקום יפה ביליתי את השואה", עד הבגידה. אחד מחברי המחתרת בגד בחבריו והסגיר אותם לגסטפו. חברי המחתרת היהודים כולל אלפרד ואנני שטרן נשלחו למחנות ההשמדה והלא יהודים נשפטו והוצאו להורג. פיט היה בין הבודדים שניצל. הוא חשד ש"משהו לא בסדר" ולא הצטרף לשאר חברי המחתרת. עם פירוק המחתרת פיט ולוטה, אחותה של אולה שגם לא נתפסה, פגשו את אלס הנדריקס, פעילת המחתרת המקומית באפא, שיחד עם אבא שלה הסתירה אותם בבתים שונים עד סוף במלחמה ב-1945.