באומץ ובגילוי לב, פותח אורי צפריר צוהר נדיר לצדדים האנושיים והאינטימיים ביותר שלו כלוחם בסיירת מטכ"ל בראשית שנות ה-70. זהו סיפור אישי של התמודדות במסלול אימונים קשה במיוחד. הקושי מפגיש את המחבר עם קצה גבול יכולתו השזור באימת השואה שחווה בבית הוריו. בשפה עשירה ורבת דימויים המחבר מצליח להעביר באופן חי את תחושותיו וחוויותיו. הוא אינו מוותר על השאלות הקשות ואינו דוחק הצידה את הזיכרונות הכואבים."קול הדרך" מתאר מסע ארוך ומתיך שנועד לחשל חיילים ללוחמים בסיירת מטכ"ל. הם עושים זאת במסעות מפרכים, באימונים קשים ובמבצעים שהשתיקה יפה להם. הם הולכים בלילות קרים, בימים לוהטים, בין סלעי הבזלת המחודדים של הגולן, על שלגים מקפיאים בחרמון, בתוך הביצוֹת הטובעניות של צפון סיני בואכה תעלת סואץ, במרחבים האינסופיים של המדבר, עמוק במדינות האויב. אורי צפריר, בנו של המשורר יהושע צפריר, בן קיבוץ משמר הנגב, מתאר מסע של נחישות והתמדה לתוך לב הלוחמים, אל סוד היחידה. הספר נותן מענה לשאלות המסקרנות: איך ממשיכים לבצע משימות גם באפיסת כוחות? איך ממשיכים ללכת כשהרגליים כושלות? ומה מניע את הלוחמים הטובים ביותר בצה"ל?הספר נקרא בנשימה עצורה וגורם לתחושת הזדהות עמוקה עד שהקורא חש כאילו הוא-עצמו צועד במסע המפרך ההופך טירון ללוחם מבצעי ביחידה.