הרומן המטלטל "חיבור נדיר" נפתח בתיאור השינוי הפנימי שעוברת הגיבורה הראשית, אישה צעירה בשם נורית. "אם בצעירותה הייתה נורית כעשויה מזכוכית דקה ושבירה שנסדקה מכל מכה, נסדקה והתאחתה מחדש, הרי שבבגרותה מסע חייה ותהפוכותיהם חוללו בה תמורה עמוקה. הזכוכית נהפכה לגומי גמיש וחזק מאוד, גומי כשל גלגלי מכוניות, גומי שמסוגל לנוע במהירות קדימה, גומי שיש לו אחיזת כביש חזקה. והנה היא, כולה גומי שחור, חזק אך גם גמיש, והיא נעה, נעה קדימה." מה גרם לשינוי הקיצוני? אילו תהפוכות חיים ומצבים בלתי אפשריים הייתה צריכה לעבור כדי לעבור שינוי קיצוני זה? על שאלות אלו ואחרות מנסה הרומן הרגיש והנוגע ללב הזה לתת תשובות הנובעות מתוך הקונפליקטים של חיים רגילים ושגרתיים לכאורה. נורית, מורה מוכשרת ליוגה, שגופה הכזיב אותה, נאלצת עם בעלה רז, רופא שיניים, לאמץ ילדים ברומניה. השאיפה להורות ולחיי משפחה שגרתיים, נורמטיביים ומאושרים, מסתמנת כשאיפה קשה ביותר למימוש. אומנם הבת שאימצו מסבה להם אושר וגאווה של ממש, אלא שאימוצו של הבן מטיל אותם למסע מתעתע, רב תהפוכות, תקוות, אכזבות וחסדים קטנים. גם כשערפל אי הוודאות נקרע, אין הקלה במסע המאומץ. למסע זה מקבילה התביעה המשפטית בה מעורב אב המשפחה. עד לשלב שבו התבקשו ההורים להכריע – היכן עובר גבול יכולת הנתינה, האהבה וההכלה? הקריאה בספר "חיבור נדיר" מאת אורלי קופרמן מעוררת מחשבות ובוחנת גבולות, והקורא עצמו יוזמן להרהר בסוגיות של זוגיות והורות בעידן המודרני, התמודדות עם מצבים קיצוניים, חיבורים מהודקים וחיבורים נפרמים, וחלומות המתגלים כשאיפות קשות למימוש.