"כשגחנה שָׁמָה, ידיה אוחזות בגורי שדיה, פוערת עיניים אל ערמת הנחושת של גיזת השיער שלה שנצנוציה הלכו וגוועו, הבחינה בערמה של שיער אדום-גזר שנאחז בשלה, כמו קולע עצמו בעוז אל תוך שיערה, מתנה עמו אהבים שם, על קרקע הצריף הנורא. שיער אדום, קשה, מבריק, עשוי לבלי חת, חובק את שיער הנחושת שלה, המלא בגעגועים... על זרועה השמאלית הופיע מספר כחול כעכביש ארסי,צורב... היא ניסתה להיזכר במה שסבתא ריזי ואבא לימדו אותה על הריבוינו של עוילם ולא הצליחה. היא חשבה שכנראה הוא שם, בצריף, יחד עם השיער שלה, השאיר אותה לבד בקור.. עכשיו הרגישה נטושה. הריבוינו של עוילם לקח ממנה את שיערה - השיער שסבתא ריזי אמרה שקיבלה ממנו כי הוא אוהב אותה.""זהו רק קטע זעיר מתוך יצירה שמילים זעירות רבות לה, ומשמעות גדולה, גלויה ונסתרת כאחד. בסגנון כתיבה מאין כמותו מתארת המחברת, אסתי לי-דר, את חיי היהודים הכפריים בסלובקיה, את הווי הניצולים במעון העולים ושיכון האדוקים בחיפה, ולוקחת אותנו אל נופים, צמחים, ריחות, טעמים ותבשילים, ואל כל מה שמבקשת נפש לזכור. מגדר, דת ואל - מוגדרים מחדש; נשיות מתוארת כמופקעת מן המקום הראוי לה בחוויה האורתודוכסית. נפשו של הקורא יוצאת אל כל אחת מגיבורות היצירה, כל אחת מהן עולם ומלואו, ולכולן מכנה משותף - אהבה שאינה תלויה בדבר."