גילי כותבת סיפורי חיים. במשך שנים סיפוריהם של ניצולי שואה מילאו את ימיה ולילותיה, סיפורים אנושיים של אובדן וקרע. אבל עכשיו, אחרי עשרים שנים של כתיבה, היא החליטה שמספיק, והיא לא תכתוב יותר סיפורים כאלו. בגיל חמישים וחמש, היא רוצה לנוח, לכתוב את ספר הילדים שתמיד חלמה עליו, לדאוג לשתי בנותיה הגרות בלונדון, ולהמשיך לרוץ כל יום בשדות שליד ביתה עם כלבהּ האהוב, שון.

על אף רצונה במנוחה, נכנסת לחייה מיכאלה. מיכאלה חזרה עכשיו לארץ לאחר עשור שבו חיה עם בת זוגתה, אנדה, באמסטרדם. הבית הישן של הוריה עומד לפני הריסה, ועולה במיכאלה צורך בוער לספר את סיפורם, את סיפורהּ. היא פונה אל גילי ומבקשת ממנה לכתוב את הסיפור, ולעזור לה לנבור בעבר השותת שפצעיו מאיימים לבלוע אותה. תוך כדי כתיבת סיפורה של מיכאלה, גילי מעזה לראשונה לכתוב גם את סודותיה שלה.