בעודו תקוע על שרטון כדור הארץ, עודד כרמלי בא חשבון עם הכוכבים שרימו ועם האנשים שלא באו להציל. אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא מתחולל במרחב האינסופי שבין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה, בין שירה לבין הוראות הכנה להתקנתו של יקום ראוי לשמו. אפשר לראות בספר הזה סיפור חניכה תשלילי, פרי רוחו הגואה של מי שמסרב להסתגל למדי העבודה הלוחצים של האנושי ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. הרקוויזיטים הבלויים של הצגת היחיד המטאפיסית השגורה, ובהם המוות עצמו, מושלכים בצד הדרך במין מהלך של הכשרה-עצמית לקראת מטאמורפוזה מבוששת. הלשון פוקעת מחוגם של חוקי הכבידה, ומרחפת מעל כוכבים לא מיושבים שהזיכרון מיתמצת באקלימם לכמוסת אסטרטנאוטים מרוכזת. באורח מפתיע, החיים משתברים ביתר חריפות מבעד למנסרה המצטללת של דחייתם: ככלות הכל, המספר הכלוא באי הבודד של אנושיותו, ומבקש לבנות חללית מחומרי הגלם הזמינים, אנוס לעשות שימוש תדיר בזיכרונותיו ובחלומותיו, לאלץ את דמעותיו לנצנץ ככוכבים, לקרוא בטביעות רגליו את עקבות ביקורם של חייזרים. היקום שהמחבר מדובב מהסס להשיב לו: לכוד בעבותות המטאפיסיקה הישנה ומיתרגם בעל כורחו לפצעי הראווה הקבצניים של העולם הזה, הוא מניח את המחבר ביתמותו עתירת האבות: אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא. החללית לא נבנית, והחלום להיעשות לאסטרונאוט גווע בנימוס בלב הילד. אבל הספר הולך וצובר תאוצה, הולך ומתגבר; בנקודה מסוימת נדמה, שכמו סוסו של דון קישוט בפרגמנט המפורסם של קפקא, הוא משיל מעליו את מחברו – וטס. ואיך הוא טס, הבן זונה. עודד כרמלי הוא משורר, עורך כתב העת "הבה להבא" והוצאת "הבה לאור", ועיתונאי חלל.