עשרים וחמש שנים לאחר שחזר לביתו ממלחמת יום הכיפורים, אומר היום מי שהיה אז טנקיסט צעיר ברמת הגולן:

אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדות הן לנגדו כל ימיו ואינן מרפות ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי.

עד היום לא כתבו כך בספרות העברית על מלחמותינו. לא כך תוארו הקרבות, ולא כאלה היו סיפורי הרעות שעל זיכרונם למדנו להתרפק. בין עמודי הפיוט הכתובים בשפתו העשירה, המיוחדת, של בן הישיבה הלמדן, נפרשׂים לפני הקורא תיאורים מפורטים, דייקניים ואף אכזרים של ימי המלחמה ההיא – וכל הסיפור שזור בזֵכֶר החבר שלא חזר.

ארבעים שנה לאחר המלחמה הוסיף סבּתוֹ "על הזיכרון ועל שִׁברו", ובמהדורת היובל הזאת חזר והוסיף "חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים", חזר והוסיף כמה דברי זיכרון, והבין: העולם לא יהיה עוד בעינַי מה שהיה.

תיאום כוונות היה לרב־מכר מייד עם פרסומו, זכה בפרס יצחק שדה והיה הראשון שזכה בפרס ספיר. הספר תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף היה לסרט.