באמצע חודש יולי 2017 סגרתי את חנות הספרים שלי, ועברנו, זוגתי ואני, לנצרת, לביתם של נסרין ולוקאס, כדי לכתוב את ספרי 'ספר תולדות ישוע'. אחד משני החדרים ששכרנו הפך לחדר עבודה, ובו שוכנו המחשב הנייד וכל עשרות הספרים שאגרתי על ישו ועל הנצרות. את שולחן העץ הקטן הצמדתי לחלון הפונה לחצר הקדמית, וכך ישבתי שעות ארוכות, מביט החוצה, והמחשבות קופצות מנושא לנושא. עדיין לא כתבתי ולו מלה אחת בספרי החדש. עדיין לא ידעתי שלוקאס, נער נוצרי דובר עברית בן עשר מנצרת, עומד למלא את כל זמני ומחשבותיי. בין הפגישות השבועיות שלי עם לוקאס, במקום לקרוא על נעוריו של ישו, קראתי ספרים המתארים ילדים בעלי חריגות כלשהי. אינני רופא או פסיכולוג, ומעולם לא למדתי מקצוע המכשיר אותי לאבחן או לטפל. איני מסוגל אפילו להסביר את מצבו של לוקאס. האם הוא חריג? האם הוא אוטיסט או פגוע מוח? האם זה בכלל חשוב? אינני מתכוון לפרש את מעשיו, את מבטיו, את המשפטים עליהם הוא חוזר שוב ושוב. אני כאן כדי לספר לכם על חברי הקטן והמיוחד, על עולמו המסתורי והנפלא, על המצאותיו הלשוניות, על הפגישות בנות השעה שקיימנו במשך שנה, על שיחותיו אתי, על האהבה הגדולה שצמחה בינינו.