"את מקום התזזית המתמדת תפסה איזו ריקות גדולה. לשעה קצרה עברו החיים לרחוש במקום אחר. שעות של בין לבין. כבר לא יום הזיכרון. עוד לא יום העצמאות [...] גם השדרנים ברשתות השידור השונות, ציינה לעצמה, עייפו כנראה מן הפאתוס. גם קצות עצביהם חשופים, מבקשים אֲרוּכָה. דרקון מצב הרוח הלאומי, המיילל באלף לועות פעורים ממוצאי הפסח דרך יום השואה ועד למוצאי יום הזיכרון — מלקק את פצעיו."