יש לו עיניים חומות וצוחקות, הוא מדיף ניחוחות משכרים של פעוטות, והוא שועט לעברי במעין הליכת־חיתול מצחיקה, תוך צווחות נרגשות "אבא! אבא!" אבל אין לי מושג מי זה הילד הזה. אני נשבע שמעולם לא ראיתי אותו, ואני לא יודע מה אני אמור לעשות איתו עכשיו. ומה שהכי מוזר זה שכולם — כולל אשתי, בנותיי הגדולות, החברים שלי והמטפלת במשפחתון — מתייחסים לנועם כאל ילדי הקטן, כאילו היה כאן מרגע לידתו. ועכשיו, לך תתמודד עם זה...