הלית בלום מקדישה את ספר הביכורים שלה כמשוררת לזכר אביה, עמוס, אף שמותו מוזכר בו רק באופן מעודן, מעורפל כמעט. הישירות של אליאס אינה דרכה אפוא. שירתה לירית, מורכבת, מרומזת, נעה ללא הרף בין הקונקרטי לסמלי, חותרת אל הרוח. "הברבור שוחה במי הבריכה במחסה הגומא/ הגבוה כסוס ורוכבו./ עיניו לוטות במסכה./ מקום מוזר בשבילו, אנחנו אומרים, לא בארמון הקיסר/ לא בחלונותיהן של יפהפיות ונציה... מקום מוזר בשבילך, כל זה, המוות".