אוויר בצורת נערה מתאר שנה גורלית בחייה של חדווה ברגמן, צעירה חרדית מבריקה העובדת בחברת מחשבים בהר חוצבים בירושלים. חדווה היא הרווקה האחרונה מבנות כיתתה בסמינר, והטלפון שלה כמעט אף פעם לא מצלצל. מדי פעם בפעם היא יוצאת לפגישות עם בחורי ישיבה בלובי של מלון זה או אחר, אבל יושבת מול החתנים הפוטנציאליים מכונסת בעצמה ושותקת. בזה אחר זה עונים הבחורים בשלילה להצעת השידוך, חלקם אומרים במפורש שהם מחפשים בחורה עם שמחת חיים. העולם החרדי שבו חיה חדווה הוא אולי עולם נוקשה המכתיב סט מדויק של התנהגויות נכונות, אך הוא אינו הסיבה לערפל האופף אותה ואינו ההסבר להעדר "שמחת החיים". מבטה הסקרן, המוטרד, מנסה לפענח את העולם החרדי כמו גם את העולם החילוני שנגלה לעיניה פה ושם, אבל הפעילות החברתית הרוחשת סביבה נותרת רוב הזמן מוצפנת ומרוחקת. כשהיא בוחנת לאחור את חייה היא יודעת - הערפל הזה היה שם תמיד, עוד לפני גיל השידוכים, והיא חוששת שהוא יהיה שם תמיד. עולם קרוב־רחוק נפרש לפנינו באומץ, במיומנות ובעדינות. חלקיקי הפסיפס הקטנים ביותר המרכיבים את חיי הנפש מתלכדים כאן לתמונה שלמה, נוגעת ללב, ובזכות צלילים ובני־צליל של עברית "חרדית" מתנגן בטקסט הזה ניגון לשוני ותרבותי מיוחד במינו. חדווה ברגמן הוא שם העט של הסופרת.