אני‭ ‬עוד‭ ‬לא‭ ‬יודעת‭ ‬איך‭ ‬תתנהל‭ ‬ההצגה‭.‬ לא‭ ‬יודעת‭ ‬כמה‭ ‬אנשים‭ ‬יהיו‭ ‬באולם‭, ‬עד‭ ‬כמה‭ ‬אסתנוור‭ ‬מאורות‭ ‬הבמה‭, ‬האם‭ ‬אזכור‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הטקסט‭ ‬בעל‭ ‬פה‭ ‬והאם‭ ‬לא‭ ‬יהיה‭ ‬קר‭ ‬מדי‭.‬ אני‭ ‬גם‭ ‬לא‭ ‬יודעת‭ ‬אם‭ ‬אצליח‭ ‬לעמוד‭ ‬בכל‭ ‬השינויים‭ ‬שהוכנסו‭ ‬ברגע‭ ‬האחרון‭, ‬האם‭ ‬אעז‭ ‬לבצע‭ ‬את‭ ‬הריקוד‭ ‬השני‭ ‬והאם‭ ‬אשיר‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬השירים‭.‬ דבר‭ ‬אחד‭ ‬אני‭ ‬יודעת‭. ‬ יום‭ ‬אחד‭, ‬כשאגיע‭ ‬לקטע‭ ‬במחזה‭ ‬שבו‭ ‬אני‭ ‬מצִלה‭ ‬על‭ ‬עיני‭ ‬בידי‭, ‬מביטה‭ ‬ישירות‭ ‬לקהל‭ ‬ושואלת‭, "‬האם‭ ‬אתה‭ ‬פה‭?" ‬במקום‭ ‬הדממה‭ ‬הרגילה‭ ‬יבקע‭ ‬פתאום‭ ‬קול‭ ‬שיאמר‭, "‬כן‭. ‬אני‭ ‬פה‭."‬ וזה‭ ‬יהיה‭ ‬הרגע‭ ‬שבו‭ ‬אקח‭ ‬את‭ ‬היתד‭ ‬בידי‭.‬