פתאום במקום עיניים גדולות ומתוקות יש להם פה גדול ולא תמיד מתוק, במקום פסטה בלי כלום על צלחות דיסני אני מגישה חמישה קילו בשר, במקום הניחוח המתוק בוקעים מהם עכשיו ריחות זרים ולא מוכרים. כבר שנים שאני עוסקת בהתבוננות עמוקה ומרגשת אל תוך בתים של מתבגרים שלב שבו מתחדדים האתגרים של המקצוע הזה שנקרא הדרכת הורים. ההתבגרות היא שטח מסוכן במיוחד; תזוזה לא נכונה ואנחנו עלולים לדרוך על מוקש שאת נזקיו נחוש כל החיים. למרות זאת או בזכות זאת מתבגרים הם האהבה הגדולה שלי. המקדימים הם בני 10 המאחרים בני 24 והם תמיד מסקרנים, בועטים, מתגבשים, ילדים בוגרים או אנשים קטנים בגוף משתנה ובעידן מסחרר. לכאורה הם לא צריכים מאיתנו דבר, למעשה הם נואשים למילה טובה, לקשר, למגע. לרגע הם מאמינים בחיים אבל לא מספיק בעצמם, לרגע הם מאמינים בעצמם אבל לא מספיק בחיים. מתבגרים הם לולייני קרקס אמיצים; הם הולכים על חבלים, דופקים סלטות ומלהטטים בלפידי אש. אבל אין קרקס בלי אוהל, אין חבל בלי רשת ביטחון פרושה ומהודקת. והיחסים בינינו לבינם - הם רשת הביטחון.