היא היתה בת חמש־עשרה והוא היה בן שש־עשרה כשנקשרו חייהם ב־4 באוגוסט 1950; ועד למותו ב־4 באוגוסט 1981 היו להם שלושים־ואחת שנים של חיים סימביוטיים, שלעתים דמו יותר לים סוער מאשר לחוף מבטחים. על שנים אלה מספר הספר הזה בגילוי־לב, בלי טיוח. לקראת גיל שלושים פרצה אצל יעקב שבתאי, אוהב החיים והנאותיהם, תשוקת הכתיבה; מפזמונאי צמח למחזאי מצליח ולמחברם של קובץ סיפורים ושל שני רומאנים. בשבע־עשרה השנים שנותרו לו עד מותו בגיל 47 כפה על עצמו יום־יום, ביד ברזל, משמעת כתיבה מוחלטת – כתיבה מסתעפת ועתירת ניואנסים, אשר האתגר שהעמידה בפניו היה להרגשתו "כמו לטאטא את אלנבי מכיכר המושבות עד קולנוע מוגרבי במברשת שיניים". כתיבתו עשתה היסטוריה: הספרות העברית נחלקת לזו שהיתה לפני 'זכרון דברים' ו'סוף דבר' ולזו שאחריהם; שני הרומאנים שינו כליל את פניה. איך נעשה הצעיר התמים, הילדותי ושופע החִיות סוֹפר מהפכני, ההופך במשמעות החיים בצל הנוכחות המתמדת של המוות ההולך ומתקרב, הולך ומשתלט? איך התהוו יצירותיו בהקשר של חיי היום־יום שלו, עם המהמורות והמשברים? אחורי הקלעים של האירועים המשמעותיים של הספרות העברית נפרשים כאן, מלוּוים במכתבים אישיים, בתוכניות עבודה ובמסמכים נדירים. אבל הספר עוצר הנשימה הזה אינו ביוגרפיה של יעקב שבתאי מילדותו עד מותו – אלא הוא תולדותיו של קשר, קשר "פטאלי כל־כך", "כמו בין הברק לרעם". מותווים בו שני מסלולים, זה של עדנה שבתאי, המספרת, וזה של האיש שלה, מסלולים שהתפתלו, נקטפו זה אל זה, השתרגו, אך גם פנו זה נגד זה. שוב ושוב נבלמו בוויתורים כואבים הרצון והניסיונות של הכותבת לפרוש את מלוא מוטת כנפיה־שלה. מבין הדפים נודפת הארוֹמה של ישראל של פעם, בשנות החמישים, השישים והשבעים, שהספר הזה, כמו ספריו של יעקב שבתאי עצמו, הוא גם רקוויאם לה.