אהלן, חבר'ה, קוראים לי בילי בליינד ואני ילד רגיל בדיוק כמוכם. יש לי משפחה רגילה ואני הולך לבית ספר רגיל עם תלמידים רגילים, חלקם נחמדים וחלקם מעצבנים. אה, שכחתי לציין דבר אחד, די חשוב – אני עיוור. כן, כן, עיוור לגמרי. עיוור-עיוור. חושך מצרים. מבטן ומלידה. אז האם זה הופך אותי לשונה מילדים רגילים? אני לא יודע. מי בכלל מחליט מי שונה ומי רגיל?בכל אופן, רציתי לספר לכם על בית הספר שלי ועל החברים שלי, ובעיקר על מורה אחד ששינה את החיים שלי. קוראים לו אוֹלי והוא לא בדיוק מורה, זאת אומרת הוא מורה, אבל מורה מיוחד. הוא זה שבזכותו הצלחתי להתגבר על הכעסים שלי, ושבזכותו פגשתי את הקשישים הנחמדים מהדיור המוגן, ושבזכותו התקרבתי ללִיה... אבל רגע, מה אני מגלה לכם את כל הסיפור? פשוט תקראו את הספר ותגלו לבד.את הסיפור עלי כתבה חן פינץ, שזה הספר הראשון שלה, אז תנו לה צ'אנס. היא מורה בעצמה בבית- ספר יסודי ואוהבת מאוד ילדים וילדות. היא גם אימא ודוקטורנטית לחינוך (אם אתם לא יודעים מה זה דוקטורנטית, תחפשו בגוגל). אבל בעיקר היא רוצה שתדעו שגם אלה שנראים לנו שונים הם בעצם הרבה יותר דומים.