לאורך השנים סיקרתי מאות פרשות פליליות, אבל פרשת תת-ניצב אפרים ברכה, מפקד היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנמצא ירוי במכוניתו לאחר מסע רדיפה שנמשך כשלוש שנים – עניינה אותי יותר מכולן.

הציבור התוודע אליו בעיקר בעקבות "פרשת הרב פינטו", שהתפוצצה לאחר שחשף כי הרב יאשיהו פינטו הציע לו שוחד בתמורה לקבלת מידע מחקירה שהתנהלה נגד עמותה שבראשה עמד. מאותו רגע שדיווח על הצעת השוחד, הועמד תנ"צ ברכה – איש צנוע ומופנם – תחת אור הזרקורים. הכפישו אותו, שיבחו, איימו, רדפו, ביקרו. יום אחר יום זעקו הכותרות את שמו, שקרים התערבבו בדברי אמת. והוא? הוא לא ידע כיצד להתמודד עם מחול השדים שסער סביבו. בבוקר 5 ביולי 2015 כיוון את האקדח ללבו וסחט את ההדק.

גם לי – כמו למשפחתו הגרעינית – השאיר תנ"צ אפרים ברכה צוואה בעל פה, שבה ביקש ממני להביא את סיפורו. "אם רק היו נותנים לי לדבר" – כך אמר לי ימים ספורים לפני ששם קץ לחייו.

הגיע הזמן לפרוע את חובי, לספר את סיפורו. מההתחלה.

עדי מאירי, עיתונאית ופרשנית פלילים שעקבה מקרוב אחר תנ"צ אפרים ברכה, משרטטת את סיפור חייו המרתק של החוקר מספר אחת, שנה אחר שנה. החל בטראומה שליוותה אותו מאז שירותו הצבאי והתקופה שבה גר בשכונת רמת עמידר, לצד אנשי הכנופיות שאחריהם רדף, עבור בחדרי החקירות שבהם הצליח להעביר צד גם את הקשוחים שבחשודים ולהפוך אותם לעדי מדינה, וכלה בלילות שבהם נדדה שנתו בגלל החשש לבני משפחתו מפני אלה שאיימו על חייו. סיפורו הוא גם סיפורה של היסטוריית הפשע בארץ – ומאבקו בה.

חלק גדול מחייו היה ברכה נתון תחת אבטחה כבדה, אבל איש כנראה לא היה יכול להציל אותו מעצמו. גדול החוקרים ידע להתמודד עם העבריינים המסוכנים ביותר ועם האיומים התמידיים על חייו, אבל רק על דבר אחד לא הצליח להתגבר: על הפגיעה בשמו הטוב.