מס' עמודים: 288

מחיר: 96

"לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתן... להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין."

בשנת 1985 קיבלו לראשונה ילדי השורדים והניצולים קול בפרוזה. הקול הזה היה קולה של נאוה סמל. בספרה השלישי, קובץ הסיפורים הראשון שלה, כובע זכוכית, הניחה על הדף נוף אנושי פנימי שכולו התנפצות, דמויות המבקשות לאסוף את רסיסיהן, ילדים ההולכים על שברים שנפוצו לכל עבר בעקבות הדף הטראומה של הוריהם.

קשה להמעיט בעוז שנדרש בכדי להעניק מרחב ונוכחות לחוויותיהם הפנימיות של בני הדור השני, לחשוף את הצלקות שנגרמו להם - גם להם - להשתמש בלשון האמנות בכדי לתקף את כאבם של מי שגדלו בצלו המקפיא, המשתק והתובעני של הזיכרון. קשה לחוש ראוי לסיפור משלך כאשר מתקיים לצדו סיפור אחר, כזה שאינו מסתיים לעולם, כביר ונורא. לנאוה סמל היו העוז הזה והלשון הזו, כמו גם הבנה מעמיקה באשר לאופן שבו האמנות והבדיה עשויות להעניק לזיכרון חיים ארוכים יותר מחייהם של הזוכרים.

ביצירותיה שהתפרשו על פני מגוון תחומים – שירה, מחזאות, תסריטאות ועוד – ובספרות שכתבה סירבה סמל בעקשנות להיכלא מאחורי סורגי סוגה. לאורך עשרים ושלושה הרומנים, קובצי השירה והסיפורת שראו אור בחייה נעה סמל מהריאליסטי אל הפנטסטי, מהאוטופי אל הדיסטופי, מהעבר כפי שיכול היה להיות אל העתיד שאולי לא יהיה לעולם. טווחים אלו מתחו ואיתגרו את הגדרת הזיכרון ואת החירות לעשות בו מעשה אמנותי, לא כדי לערער אותו או עליו, אלא להיפך, כדי להבטיח שלא יישכח.

כי עבור סמל, הזיכרון היה מעשה, בכל מובני המילה. הוא היה סיפור מעשה, ומעשה שהיה, ודבר שעושים אותו ואיתו – באומץ, ביופי ובמעוף של דמיון, המאיר גם ברגעים החשוכים ביותר ששירטטה.

הרומן האחרון שלה, סיפור האהבה הגדול של פאני וגבריאל, הביא את יכולותיה לשיא רב־עוצמה, עת הטליאה פיסות של בדיה למארג המציאות שאותו חוררו המלחמה והשתיקה. הטקסט הפותח את האסופה שלפניכם, גבריאל ופאני - במקום פרולוג הוא הזרע שממנו נבט הרומן. לצדו מופיעים סיפורים נוספים שחוויות הדור השני ומעשה הזיכרון משותפים לכולם, ואשר קובצו כאן לראשונה מתוך מגוון יצירותיה של סמל. בהם שלובים ושזורים סיפורי כובע זכוכית, שראה אור לראשונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד־ספריית פועלים", ושבאדיבותה אנו גאים להשיבם אל מדף הספרים לאחר היעדרות ארוכה. את האסופה מלווה אחרית דבר מאת הסופרת שהרה בלאו, מהדוברות הבולטות של בני הדור השלישי שנטלו את הלפיד מנאוה סמל והיוצרים שלאחריה במירוץ השליחים של הזיכרון.