הספר נשים קטנות ראה אור לראשונה בשנת 1869. הוא זכה להצלחה מיידית ומפתיעה, ומאז לא מש מלב הקאנון המערבי: הוא תורגם, הומחז, הוסרט, עובד, נחקר והודפס בעשרות מהדורות שונות ובמאות מיליוני עותקים ברחבי העולם. ב-140 שנות קיומו הוא כבש את מקומו בתודעה הציבורית והביקורתית כרומן ההתבגרות הנשית המופתי והפופולרי ביותר, וסלל דרך ללבותיהם של דורות של נערות ונשים. ארבע האחיות לבית מארץ; מתבגרות בארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים: מג, הבכורה, הבוגרת והאחראית; ג;ו, עזת היצרים, השואפת להיות סופרת; בת; העדינה והטובה שגופה בוגד בה, ואיימי, האחות הקטנה המפונקת והיהירה. התבגרותן מחזיקה כל מה שהתבגרות יכולה להכיל: הן חוות תקוות ואכזבות, לבטים וחרטות, אהבות נכזבות והתוודעות, כואבת לעתים, למורכבותו של עולם המבוגרים. אישיותן מתעצבת, גחמות הילדות מושלות מעליהן, וכל אחת מוצאת את מקומה בעולם. ולמרות שכל זה קורה במקום רחוק כל כך, היסטורית וגיאוגרפית, זהו עדיין אחד הספרים המרגשים ביותר בארון הספרים שלנו. האוניברסליות נטולת המאמץ של החוויה הנשית, של חוויית ההתבגרות, מפעמת בו מבעד לשנים אמינה ובוטחת, וגם מאה ומחצה לאחר פרסומו הוא לא מכזיב ביכולתו לרגש, להסעיר ולחמם את הלב. כך לקוראות בו לראשונה, וכך לנשים שקראו בו בילדותן וחוזרות אליו עכשיו, אליו וגם אל עצמן כפי שהיו אז. התרגום החדש של מהדורה עברית זו, מלאכת ידיה של שרון פרמינגר, מעניק לרומן קול עברי נגיש ומשכנע, ואחרית הדבר, מאת רינת פרימו, שופכת אור על בחירתה של ג;ו ועל המסר ששולחת לנו לואיזה מיי אלקוט מעבר למסך השנים, בספר שאין ראוי ממנו לתואר קלאסיקה.