״כשנגמרו הקרבות ירדנו לנַפַח להתארגנות. פתאום אבא צץ לידי במדים. עמדתי על יד הטנק שלי, שנראה בדיוק כמו שנראה טנק שחטף טיל. בתוך שנייה קלטתי את המבט של אבא, את העיניים שלו שמתרוצצות ממני אל הטנק הפגוע, ושוב אלי. הוא חיבק אותי בדמעות ואמר: ׳כשנלחמתי בחטיבת הנגב בפלמ״ח לא דמיינתי שאצטרך להילחם ליד הבן שלי באותה מלחמה׳״. ״למה אני חושבת שיש טעם ומשמעות לכתוב את הדברים שלא כותבים, שלא מדברים עליהם, על דם וריח ועיסה? כי אולי ההכאבה הזאת תעיר אותנו. חשוב לכתוב ולדבר על הדברים. להראות כמה נורא, כמה טיפשי לא לחיות עוד רגע של חברות ויצירה ואהבה. לחפש עוד שביל, עוד דרך אל הדבר שיותר ויותר מכנים אותו שקט לאורך זמן או הסדר מדיני, אך אין לו שם מלבד שלום״. שלושים וחמש שנה שירת איל בן ראובן בצבא ההגנה לישראל. עם הגעת צו הגיוס של בנו השלישי רועי, החלו המילים להיכתב. סיפורו של איל, המובא בידי רעייתו יעל, מגולל ביוגרפיה ייחודית, דו־קולית, האוצרת בתוכה קול נוסף, נשי, זה שממעטים לשומעו. שזורות בה מלחמות ישראל: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה, ומלחמה נוספת החשובה מכולן המלחמה על השגרה, השפיות והבית. לאורך כל שירותו הצבאי נלחם איל למען השלום. מתוך ניסיונו כחייל, כמפקד וכמפקד בכיר צמחה ההבנה שדו־שיח וחינוך לשוויון, למוסריות וליושרה הם הדרך להיחלץ מתוך מעגל הכאב והשכול. כאזרח וכחבר כנסת הוא עושה כל שביכולתו למען הידברות והגעה להסדרים מדיניים. זהו סיפור אישי על החיים בעורף, על החיים בחזית ועל מה שביניהם. זהו סיפור על הבית שעליו יוצאים להילחם ועל הבית שלמענו מוכרחים להפסיק להילחם. זהו סיפור על הנקודה שבה מתוך הכאב חייבים להתעלות נקודת ההכרח.