שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת? על בסיס הסיפור הזה, המתרחש במשך כמה שעות מתוחות ורוויות דרמה בדירה ישראלית טיפוסית, טוותה רונית מטלון את אחת הנובלות היפות שנכתבו בשנים האחרונות בעברית, בו-בזמן קומדיה עממית משעשעת מאוד ויצירה רפלקסיבית ועמוקה העוסקת בסירוב ובהתנגדות, כמו גם בעצם מעשה הקריאה. כמו בספריה הקודמים, ביניהם "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008), נוגעת מטלון בנובלה והכלה סגרה את הדלת בנימים הדקות ביותר של השפה העברית והחברה הישראלית, ויוצרת סיפור רב-קולי שכוחו הגדול באנושיותו, במילים החד-פעמיות שהוא משמיע מפיהן של כל דמויותיו, ובסופו רב-היופי והמפתיע.