אדית, נכדתו של סבא יושקה, החיה כאן בישראל, מתחילה לחקור את תולדות משפחתה, שעלתה לישראל מהונגריה באמצע המאה ה־20. הצורך לכתוב מניע את אדית להתעמת עם שאלות שהטרידו אותה במשך שנים ביחס לשורשיה, שאלות שכעת כבר לא ניתן להניח בצד. עם התקדמות חקירתה היא מחליטה לכתוב את סיפור חייו של סבה — סיפור שהוא עצמו התאווה לכתוב אך מעולם לא הצליח. אדית בחרה להתמקד בסיפורו כיוון שגם הוא היה אדם כותב והיווה עבורה את ההשראה לעסוק בכתיבה מלכתחילה. עוד בילדותה הקריאה לה אמה את השירים שסבא יושקה כתב עבורה בהונגרית, ולמרות שלא הבינה את כל המילים, היה לה ברור שהוא הנחיל לה את הקסם הזה כדי שהיא תמשיך את דרכו. כבר אז גמלה בלִבהּ ההחלטה שיום אחד גם היא תהיה סופרת.מאז חלפו שנים רבות, אך אדית מעולם לא הפסיקה להרגיש שחוט נסתר מחבר בינה ובין סבה, ולא רק במישור הכתיבה. היא חשה שנרקם ביניהם חיבור קוסמי כמעט, וזאת למרות שראתה אותו רק פעם אחת, בתחנת הרכבת בבודפשט כשהיא ובני משפחתה היו בדרכם לעלות לישראל, בעוד חלק מקרוביה נשארו בהונגריה. תוך כדי כתיבת הסיפור של סבא יושקה, חוקרת אדית את נסיבות חייו ומותו, אך לא פחות מכך, את חייה שלה. סיפורה האישי נשזר לתוך סיפורו בשתי וערב של זיקות מטאפוריות, היסטוריות ורגשיות. בסופו של דבר, המימוש העצמי של אדית כסופרת יתגבש רק באמצעות חציבת הסיפור של סבה וזיקוקו מנקודת מבטה.