ראשומון הפך למושג בתרבות העולמית המציין מצב דברים התלוי בהתרשמויות השונות של הצופים, כשהאמת יחסית ומשתנה לפי נקודת הראות של המספר. בכך בישר הסופר היפני המבריק, שהתאבד ב-1927, את הרוח הפוסטמודרנית שגישה זו היא מהנחות היסוד שלה. "ראשימון" ו"בחורש" הם שניים מסיפוריו המופלאים של אקוטגווה ריונסקה, ששימשו יחד מקור לסרט המופת של אקירה קורסאווה "ראשומון", זוכה פסטיבל הסרטים בוונציה 1951, שהדהים את העולם בגאונותו. אקוטגווה ריונוסקה 1892 - 1927, גדול אמני הסיפור הקצר היפני.זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה, אביו העביר את הילד לטיפולו של גיסו. בבית דודו, שהיה נצר למשפחה שעסקה באמנות טקס התה במשך דורות, התחנך אקוטגווה על ברכי התרבות היפנית טרום פתיחתה למערב. בבית הספר קיבל חינוך שכלל, כמקובל באותה תקופה, לימודי סינית קלאסית והקלאסיקות היפניות והסיניות, אך העניין שלו בספרות מערבית הוביל אותו ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה. הוא ביסס את סיפוריו על סיפורים סיניים ויפניים עתיקים, אך פעמים רבות דקדוקו וסגנונו היה שאוב מניסיונותיו בתור מתרגם מאנגלית. גיבורי סיפוריו היו נזירים בודהיסטיים, סמוראים וגם נוצרים מיסיונרים.בניגוד לסגנון הכתיבה האוטוביוגרפי, שהיה מקובל ביפן בתקופתו, התעקש אקוטגווה במשך רוב חייו לכתוב בסגנון ייחודי, סיפורים החוקרים את טבע האדם ואת הדחפים העמוקים והנסתרים ביותר שלו, מבלי לפנות לפרוזה אוטוביוגרפית. ב- 1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, "ראשומון", שעל פיו נוצר סרטו המפורסם של אקירה קורסאווה. בסוף חייו הוא נשבר בלחץ בריאותו הכושלת, מצבו הנפשי ההולך ומדרדר ודרישות העולם הספרותי, והתחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו, ואף על פי שאלה לא זכו להצלחה רבה, אי אפשר שלא להתרשם מחריפותם ומעומק הכאב שמצליח הסופר הנפלא הזה להעביר. הוא התאבד בגיל 35 בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה והותיר אחריו יותר ממאה וחמישים סיפורים קצרים. ב- 1934 נוסד פרס אקוטגווה, הפרס הספרותי החשוב ביפן לספרי ביכורים של כותבים יפנים.