המספר של 'זה הדברים' ביקש חופשה של שבוע מעבודתו לצורך משימה שיושבת אצלו "כמו פגיון מחושב ודוקרני" המכוּון אל אמו. לשם כך הוא לוקח את אמו החולה, ילידת מרוקו, מבית-האבות שבו היא נמצאת כבר ארבע שנים וכולא אותה, פשוטו-כמשמעו, בביתה הישן, הנטוש – בית "עמידר" זעיר, בקצה הרחוב האחרון של מושבה בלב הארץ, שבו הוא חי כל ילדותו רק איתה, "בלי זיכרון או דמיון על אבא". המשימה שלו נראית כתוכנית שאפתנית של תיקון – להמציא את האם מתוכה, לבטל את "חוסר-הידע של שנים מכריעות" ולהעניק לה "התחלה של ידיעה מחכימה על עבר ועל התרחשות אקטואלית". כך היא תהיה סוף-סוף "האחת שהיתה צריכה להיות". והשלב הראשון יהיה ללמד את האם, שאינה יודעת קרוֹא בשום שפה, לכתוב אותיות של עברית, אות אחר אות. אלא שהשבוע הזה, של הכיתה הפרטית המסוגרת, עטוף אִיום ומוזרות מראשיתו. האִם בכלל אמורה האֵם לחזור בסופו לבית-האבות? "איש לא ישמע אותה נלקחת בתוך הבית הזה, והאותיות שנדחסות בה כעת יסייעו למלאכתי", אומר המספר בינו לבין עצמו. הוא חרד שמא יעקוב מישהו אחר מעשיו; ושוב-ושוב צצים אצלו משפטים דו-משמעיים מסוג "עוד בחייה אני מחכה למותה". השבוע במחיצת האם אמור להיות חוויה מתקנת גם באשר לזהות הגברית והישראלית של המספר עצמו, לאחר ששתי פרשיות אהבה כושלות, עם אשה ועם גבר ילידי-הארץ, לימדו אותו ש"הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שיָדע לעשות מחיקה של ניגודי המינים". אבל האם מפתיעה את המספר ואת קוראיו כאחד, ופורצת – מיד בהתחלה – בסיפור פתלתל על ילדה-נערה-אשה בשם מָחָה, הנודדת בעל-כורחה במרוקו ובאלג'יר. דומה שהיא רוקמת תכסיסים רק כדי להשהות את משימתו של בנה, והסיפור הדרמטי שלה הוא חלק בלתי נפרד מן המתח הנשמר בספר הזה לכל אורכו. 'זה הדברים' הוא ספרו הרביעי של ברדוגו, והנועז ביותר עד כה. ברדוגו שב ומתגלה בו כאחד הקולות המקוריים והמפעימים ביותר בסיפורת של דור המספרים האחרון.