נשף המסכות של איש האמון הוא הרומן האחרון שכתב הרמן מלוויל, ובמובנים מסוימים אין זה הרומן האחרון שלו בלבד, אלא "הרומן האחרון" בכלל, יצירה שכמו מטרימה את סופה של הסוגה הספרותית הזאת ומציגה את קצה. זהו כביכול סיפורו המוזר של זר מסתורי, איש האמון, נוכל מומחה ואמן תחפושות, שעולה בבוקר 1 באפריל, יום השוטים, על אוניית קיטור העושה דרכה לאורך המיסיסיפי לעבר ניו אורלינס. זר זה מעמת את נוסעי האונייה עם שלל אופנים ומשמעויות של אמון ומרמה, אולם גם הרומן עצמו הוא מתחזה. במבנהו הוא דומה לרומן קלאסי העשוי כפסיפס של סיפורים קטנים, המאוגדים במסגרת עלילתית אחת; אלא שבין השורות הוא מתפרק מכל צורה וסדר וחושף את פניו האירוניות של רומן מודרניסטי חד וחדשני, המלהטט בחן ברעיונות כבדי משקל כמו חוסר זהות, אירוניה ואבסורד. התרכובת המקורית שרקח מלוויל מכל אלה מביאה את השפה ואת המעשה הסיפורי למיצוי, שכל הנותר מעבר לו הוא שתיקה: אולי שתיקתם של בארטלבי ושל הלויתן הלבן. ואכן, לצד מובי דיק, רומן אחרון זה מסמן במידה רבה את פסגת המפעל הספרותי של הרמן מלוויל.