קוראים לי אוגוסט, ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי — זה הרבה יותר גרוע. להסתגל לבית ספר חדש זה לגמרי לא קל, אבל אם אתה סובל כמו אוגוסט מעיוות נדיר בַּפָּנים, ההסתגלות ממש קשה, כמעט בלתי אפשרית. עד כיתה ה' אוגוסט לא למד בבית ספר. עכשיו הגיע הזמן לנסות להשתלב בחברה של ילדים רגילים, כי בתוך־תוכו, אוגוסט מרגיש שהוא ילד לגמרי רגיל. האם גם אחרים מסוגלים לראות אותו ככה — חכם, שנון וחבר נאמן — ולא רק יצור מעוות ומפחיד? ומה יקרה לכם כשתפגשו את אוגוסט?