במשך יותר משישים שנה חי יונה טאוב עם פסוריאזיס.

המחלה ליוותה אותו כמעט בכל צומת בחייו: בילדותו כבן לניצולי שואה, באהבה הראשונה, בצבא, במשפחה, בקריירה, במאבקים הציבוריים שניהל למען חולים אחרים ובמלחמות היום־יומיות שניהל מול גופו שלו.

אבל זה אינו ספר על מחלת עור.

זהו סיפור על בושה ועל אומץ. על כאב ועל תקווה. על הרגע שבו אדם מחליט להפסיק להסתתר ולבחור בחיים.

בשפה ישירה, רגישה ולעיתים מפתיעה, יונה משתף במסע אישי שהופך בהדרגה לסיפור אוניברסלי על כוחו של האדם למצוא משמעות גם כשנדמה שאין עוד תקווה. הספר מזמין את הקוראים למסע מעורר השראה על הגוף, על הנפש ועל כל מה שמחבר ביניהם.