אני קורא את הפרולוג של הספר הקודם, "חורבן הממלכה", ורואה שכתבתי שכבר שנה וחצי אנחנו נמצאים במציאות ההזויה הזאת. אשתי אמרה לי בבדיחות שצריך לומר מציאות הזו י'ה, המציאות הזאת היא כולה י'ה. צריך להפנים כי מציאות השם צועקת אלינו מכל חלקי ההוויה הזו. כשכתבתי את הפרולוג של הספר הקודם, לב כל עם ישראל היה עדיין שבוי במנהרות חמאס יחד עם החטופים. עכשיו, ברוך השם, זכינו והלב של כולנו יצא משם, כל החטופים החיים שבו לביתם והמתים שבו לקבר ישראל.

זמנים קשים ומאתגרים. המלחמה התפשטה הלאה, יצאה מגבול עזה. מלחמה פיזית בלבנון, תימן, סוריה ואיראן. מבצעים בלתי הגיוניים והירואיים שגורמים לסרטי פעולה ואקשן הוליוודיים להחוויר לעומת המציאות. מתקפות מנע כנגד מדינות בקצה היבשת, מטלטלות את הדמיון. מעצמות שנחשבו כמעצמות על, כאריות השואגים ומטילים מורא ופחד, מתגלות כנמרים של נייר. פחדים וחששות המטפטפים לאוזננו במשך שנים, והתרעות כנגד עימות מול המעצמות הללו, מתגלים כיראות נפולות שאינן מושרשות במציאות. במשך שנים פרשנים צבאיים ומגישי חדשות צועקים מהמרקעים כי אסור לנו להתגרות באויבים הנמצאים מעבר לגבולות. תחזיות מושכלות מפי מומחים מדברות על אלפי הרוגים בעורף, ואלו נחשבות תחזיות אופטימיות. במהלכים בלתי מסתברים וכמעט תלושים מההיגיון, המעצמה הגדולה בעולם מצטרפת למערכה ונלחמת כנף אל כנף עם מטוסי ישראל.

אני כותב את זה בזמן שאנחנו קוראים בפרשת השבוע על המרגלים. אותם אנשים שהתורה מעידה עליהם כי היו אנשים גדולים, נפלו בדעתם כשראו אנשים שנראו ענקיים ומפחידים. שני אנשים מתוך שנים עשר המרגלים לא נפלו בטעות הזאת: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. יהושע בן נון זכה שמשה רבנו התפלל עליו שלא ייפול לטעות האיומה. לעומת זה, כלב בן יפונה התגבר ולא נפל לעצה הרעה בזכות שהשכיל לפנות לקברי האבות הקדושים ולהתפלל שם שיהיה לו כוח לעמוד נגד המרגלים המוציאים את דיבת הארץ רעה. השאלה נשאלת, אם כלב הבין שהמרגלים ימרדו ויוציאו דיבת הארץ, מדוע הוא היה צריך להתפלל על קברי האבות בשביל להינצל מזה? האם לא מספיקים הרצון להימנע מאיסור והידיעה שהדבר אינו ראוי על מנת שיהיה לאדם כוח להתגבר? התורה מלמדת אותנו שלא. בתוך האדם ניטשת מלחמה, בין הנכון והראוי לרע והדחוי. התפקיד שלנו הוא להתגבר על רעשי הרקע ולהתבונן על התכלית ועל מחולל המציאות. לא להתרשם מהחשיבות העצמית שפרשן המציאות מקרין ולא מתארים שהוא נושא על גביו. יש סיפור ידוע על פרופסור שמגיע לבנק ומבקש מהקופאית 10,000 ₪. הקופאית בודקת בחשבון הבנק ורואה את המצב הביש של החשבון. היא אומרת בנימוס ללקוח הנכבד שאין בחשבון שלו כסף ולכן היא לא יכולה לאשר לו את המשיכה. הלקוח מתעקש ואומר שהוא גם היה תת אלוף בצבא ולכן הוא רוצה למשוך כסף. הקופאית ממאנת והתור מתארך. סגן מנהל הבנק מנסה להסביר שזה בלתי אפשרי. הלקוח טוען שאבא שלו היה סגן ראש הממשלה, והתור מתארך. מנהל הסניף נזעק למקום ומנסה לשכנע את הלקוח שזה לא בידיו. הלקוח צועק ואומר שסבא שלו היה רוטשילד, והתור מתארך. כפרי שנמצא בסוף התור מתקדם וללא אומר ומילים מוריד סטירה מצלצלת על פניו של הפרופסור שהוא תת אלוף... הבן של... הנכד של... ואומר: "אתה לא מבין? אין לך כסף!" הלקוח מסתובב ויוצא מהבנק. מנהל הבנק ממהר אחר הלקוח ובהתרפסות מוכרת כלפי האיש החשוב שואל: "מדוע לא הקשבת לנו כשאמרנו לך שאין לך כסף?" הלקוח חושב לרגע ועונה: "אתם אמרתם, הכפרי הסביר!"