"ומי אתם שתשפטו אותי? למה אף אחד לא משמיע קול? למה אף אחד לא מגן על הילדות שמחתנים אותן עם גברים בגיל של סבא שלהן? אף אחד מכם לא מרחם על הבנות. אני מעדיפה למות, ולא לחיות את החיים האלה!"

עולמה של דבי מתנפץ לרסיסים כשאביה מפסיד בערב של שתייה והימורים, ומבטיח להשיא אותה לעמרם, גבר אילם וחירש, המבוגר ממנה בחמש־עשרה שנים. בגיל שלוש־עשרה היא נאלצת לעזוב את ביתה, את משפחתה, ואת כל עולמה המוכר, ולעבור לבית משפחת בעלה.

דרך עיניה של ילדה אחת יוצאת דופן, לוקחת דינה נעמני את הקוראים לנופים, לקולות ולתחושות של הנשים במרוקו של תחילת המאה הקודמת. בכישרון רב ודיוק מצמרר היא מתארת את המסע המפרך של ילדה שהעזה להשמיע את קולה אל מול העולם, שעמדה איתנה בעל כורחה מול ממסד פטריארכלי ופרימיטיבי, שהוסיפה לרצות ולחלום; סיפורה של ילדה שהצליחה להשיג את מה שאף ילדה אחרת לא הצליחה, ילדה שלא ויתרה. סיפורה של דבי הוא סיפורן של כל הנשים שהיו כמטבע העובר לסוחר בידי אביהן, שנמנעה מהן הזכות להחליט על חייהן ושקולן נלקח מהן.