ביום הראשון שלי במחלקה להפרעות אכילה למדתי שאסור ללבוש טייץ, שאסור לדבר על קלוריות ושאסור ללכת לשירותים בלי להראות את האסלה לפני שמורידים את המים. אפילו את הפינצטה לקחו לי.

בגיל 28 הגעתי למצב שבו שקלתי כמספר שנותיי. היו מי שלא האמינו שאגיע ליום ההולדת הבא.

מח(י)לה הוא הסיפור שלי.

לא רק סיפור של מחלה, אלא גם של החלמה ומחילה. על השנים שבהן העדפתי להקיא מאשר להרגיש, על השריפה שכילתה את הבית, על האגן שנשבר, על הפסיכיאטר שאמר שהפרעת אכילה היא "כמו סרטן".

ובעיקר, על הרגע שבו הפסקתי לחכות לגרסה המושלמת של עצמי, והתחלתי לאכול. שלוש אטריות, חצי תפוח, כף סלט. על המעבר האיטי, הכואב והאמיץ מסתם ״לשרוד״ אל ״לחיות״.

פז ארבל-בייקר כותבת על עצמה בלי פילטרים, עם הומור שחור, כנות חדה ופגיעות בלתי מתנצלת, ומגלה שחצי צעד קדימה הוא עדיין התקדמות.

ההפרעה היא פרק, אבל בשום אופן לא הסיפור כולו.