יואל קפלן לא חיפש תשובות. הוא שאל ושאל. עוד שאלה ועוד שאלה, וכך, בלי לתכנן, יצא אל מסע, בו דבר לא היה צפוי. לא המקום אליו הוא הגיע: שירות בתי הסוהר. לא האנשים שפגש: רוצחים, סוחרי סמים, עברייני מין ופושעים. לא משך השנים הרבות אליהן נשאב בעשייה, ולא מה שנולד לאחר מכן: החיים בהוויית שאלה.

דווקא מאחורי סורג ובריח, בעולם בו הכול סגור וחתום, גילה את האופק שבפתיחות. בעוד שאחרים נאחזו בוודאות, הוא בחר לשהות בהוויית שאלה. זהו כוח העל שאִִפשר לו לשוב בכל בוקר ולהיכנס בשערי הכלא; לשרוד את הריחות, את טריקות דלתות המתכת, ואת המפגש היומיומי עם הצדדים האפלים של החברה ושל הנפש האנושית. קפלן פיתח גישה נדירה: הוא בחר לא לשפוט, אלא לשאול. לא לקטלג, אלא להקשיב. לא למהר לייעץ או לפתור, אלא לאפשר למילים ולשיח לצמוח במרחב של שאלה פתוחה. מה קורה כשאנחנו מפסיקים למהר אל התשובה ומסכימים לשהות בשאלה?

את ספרו זה כתב בשעה שהוא נתון בלב ליבה של עשייה טיפולית ואימונית, ובעקבות עשרות שנות ניסיון בשטח עם מגוון רחב של נשים וגברים המבקשים לחולל בחייהם שינוי, התפתחות, צמיחה. במהלך השנים הוא עבר תהליכים אישיים עמוקים, שהולידו בו תובנות משנות חיים. סיפורו החל בילד ששאל בלי הרף, והמשיך בגבר אשר בגיל 52 פרש ממערכת שירות בתי הסוהר ויצא שוב אל העולם, כדי לשאול שאלות.

קפלן מספר על האפשרות להיות בעולם בלי לדעת הכל; על יכולת אמיצה

לחיות באי ודאות. הוא אינו מציע את הדרך הנכונה, אלא את המבט הפתוח; מבט שדרכו מגלים שדווקא כשמניחים לתשובות, מתחילות להיפתח דרכים חדשות, לא פעם מסקרנות ומפתיעות.