קשה להאמין שכבר יותר משנה וחצי אנחנו נמצאים במציאות ההזויה הזאת. הלב נחמץ בכאב למחשבה על אחינו ואחיותינו שעדיין נמצאים בשבי האויב האכזרי, וגוועים ברעב יום אחרי יום.

משפחות שכל רצונן הוא לראות את אהוביהן ולחבקם באהבה, מצפות לאיזשהו בדל מידע שיבהיר את מצבם של היקרים להם מכל.

עם שלם שליבו נמצא במנהרות ובמרתפי החמאס. עם שלם שמייחל לראות את החטופים יושבים בחיק משפחותיהם. בודדים שהפכו לסמל למצב העם. כל חטוף שמשוחרר ממלא את הלב בשמחה והתרגשות. כל חטופה ששבה לחיק העם ממלאת את הנשמה בתחושת ניצחון וגאווה על היותנו בני אותו העם.

סיפורי גבורה של מבחר הלוחמים שמוסרים את נפשם למען אחיהם שבשבי. אנשים שנכנסים אל תוך התופת מתוך הכרה שכשישובו מהקרב, כבר לא יהיו אותם האנשים שיצאו. חלקם פצועים ופגועים גופנית, כולם פצועים ופגועים נפשית, וחלקם לא ישובו לעולם.

הורים לילדים הולכים לתוך הסכנה מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך ידיעה שהם הולכים להגן על דבר גדול ונשגב יותר מהאינדיבידואל. מוכנים לעשות הכול למען העם והמדינה. לוחמים שבידם האחת נושאים רובה ובידם השנייה מחזיקים בספר התורה, ממלאים את הלב בגאווה על כך שאנו משתייכים לעם הזה.

"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" – יש הרואים בזה סיסמה, ויש הסבורים שזהו סלוגן יפה, אך המשפט הזה מבטא את מהות העם הזה. עם הנצח איננו קיבוץ מקרי של יחידים שהגיעו למקום מסוים, ולכן נחשבים לעם. איננו אומה שהאזור הגאוגרפי יוצר את זהותה, כדי שתוכל להגן על פיסת הקרקע שעליה היא יושבת.

עם הנצח איננו נשען רק על עברו, אלא במיוחד על עתידו. זהו עם שתפקידו להאיר לכלל האנושות את הדרך בה עליה ללכת, ועל כן נרדף ונטבח במשך כל הדורות. עם שלמרות הרדיפות, הגזרות, ההשמדה והניסיונות לפורר את מהותו – עומד זקוף מול הרוחות המנשבות שמבקשות לעקרו. זו מלחמת החושך באור, הרע בטוב, האכזר ברחמן. מלחמה שבסופה רק אחד מהצדדים יוכל לשרוד.

בכאב רב אני שומע את הרוחות הנושבות מכל קצוות העולם, המבקשות להכתים את מלחמתנו בחמאס ולהטיל עליה את אות הקלון של רצח עם. אנשים חסרי דעת ובינה מציבים זה מול זה את פעולות הטרור ואת המלחמה הלגיטימית של לוחמינו. עמים מציגים את הלוחמים כפושעי מלחמה ומאיימים עליהם בפקודות מאסר ובעונשים חמורים. אותם עמים ששחטו, שרפו וטבחו בעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה, מנסים לטבוח בו שוב – הפעם על ידי כפיית ידיו בכבלי חוק בינלאומי, שפרשנותו העקומה אוסרת עליו להגן על עצמו מהשמדה.

הכאב גובר כאשר קולות נלוזים כאלו נשמעים מבני עמנו – הוגי דעות, אנשי רוח, אמנים, אנשי אקדמיה "נאורים", פוליטיקאים וגנרלים בעלי שאיפות פוליטיות מובהקות – היוצאים חוצץ נגד זכותנו וחובתנו המוסרית להגן על עצמנו מפני אויב אכזר. אותו אויב שטבח, רצח, שרף, אנס ועשה מעשי זוועה שהאוזן והעין לא יכולות לשאת.

צרחותיהם של הבודדים הללו, המעוטרים לכאורה בכתר האליטה החברתית של המדינה ומקבלים גיבוי ממערכת המשפט ופקידי ממשל, נשמעות בקול רם יותר מקולם של מאות אלפי הלוחמים המגנים בגופם ובנפשם על עמם. שופרות התקשורת מגבירים את קולם פי מאות, ומחרישים את זעקת הקרב של לוחמי ישראל.

הדרך עוד ארוכה. מהמורות ואבני נגף רבות עוד צפויות לנו בטרם נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אך בתוך כל הבלגן הזה, חרף הקשיים, יודע כל יהודי בליבו שהוא שייך לעם הנצח. וכי יהיה מה שיהיה – עם הנצח ינצח.