"כי כולנו בני אדם, והזמן קצר, ולעזאזל, הרי באנו לספר סיפור, לא?"

מחשבות, זיכרונות, ציתותים לשיחות אקראיות במרחב הציבורי, געגועים לאלה שמתו ול"טעמה הרקוב של הנוסטלגיה", לתסביך משיח, או "סתם כלום יפה" – כל אלה מרכיבים את 'קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה', מבחר המכנס את מיטב רשימותיו של עוזי וייל, מהמצחיקים, מהמושחזים ומהרגישים בכותבים הישראלים ב־30 השנים האחרונות.

המבחר נפתח בהקדמה המפורסמת של וייל לאסופת שיריו המתורגמים של ריימונד קארבר, ונחתם ב"עשרים מחשבות על תפילה", רשימה שטרם התפרסמה ובה מבקש המחבר להשתהות על אפשרות קיומו של "קשר דק, אך יציב, עם המקום הזה".

דרך מפגש עם חבר ילדוּת שהיה לפושע, היתקלוּת באהובה ישנה, מחווֹת קריאה ליוצרים כמו המינגוויי וקניוק, או דין וחשבון משעשע ונוקב עם המדינה שנגנבה או הלכה לאיבוד – וייל כותב על ההווה, על העבר, ולפעמים השנה היא תמיד 1947. הוא מעצב את ההתבוננות כמעשה אמנות, מעשה שכוחו הוּעם בעידן שטוח מדי של רשתות חברתיות.

מספריו הקודמים: ביום שבו ירו בראש הממשלה, אושר, חמישה חלומות, האיש שמחק את העולם, חייו ומותו של השער האחורי.