בשלוש‭ ‬בלילה‭ ‬אמר‭ ‬לי‭ ‬קול‭ ‬של‭ ‬אשה‭ ‬ללכת‭ ‬למערה‭ ‬שלנו‭ ‬ולהגיד‭ ‬משהו‭ ‬לעדן‭, ‬השכן‭ ‬שלי‭ ‬שעבר‭ ‬לגור‭ ‬בבאר–טוביה. ‬אז‭ ‬התקשרתי‭ ‬לשרון, ‬ויחד‭ ‬הלכנו‭ ‬למערה. ‬ והנה‭ ‬אנחנו, ‬ילדים‭ ‬של‭ ‬היום, ‬עם‭ ‬מחשב‭ ‬וטלפון‭ ‬ניד, ‬מגיעים‭ ‬אל... ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬שמה‭ ‬שראינו‭ ‬היה‭ ‬פעלה‭ ‬של‭ ‬הצופים?‭ ‬נראה‭ ‬לי‭ ‬שטעינו‭ ‬בגדול‭.‬ אולי‭ ‬לא‭ ‬תאמינו, ‬אבל‭ ‬זה‭ ‬ספור‭ ‬שמזכרות‭ ‬בו‭ ‬רוחות‭ ‬רפאים‭ ‬ומזכרים‭ ‬בו‭ ‬זומבים, ‬אבל‭ ‬הוא‭ ‬התרחש‭ ‬באמת, ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬סרט‭ ‬והוא‭ ‬לא‭ ‬חלום‭.‬ אני‭ ‬הייתי‭ ‬פצוע‭ ‬בראש‭ ‬לאחר‭ ‬שהכו‭ ‬אותי‭ ‬ובעטו‭ ‬בי, ‬וירד‭ ‬לי‭ ‬דם‭ ‬ולא‭ ‬קטשופ‭. ‬כך‭ ‬הצטרפתי‭ ‬אל‭ ‬התושבים‭ ‬שהתכנסו‭ ‬ברפת‭ ‬של‭ ‬דבורה‭. ‬זה‭ ‬היה‭ ‬המעוז‭ ‬האחרון‭ ‬בבאר–טוביה, ‬אחרי‭ ‬שהפורעים‭ ‬התנפלו‭ ‬על‭ ‬הישוב‭ ‬ורצו‭ ‬להעלות‭ ‬אותו‭ ‬באש. ‬הרופא‭ ‬ארגן‭ ‬את‭ ‬ההגנה‭ ‬וטפל‭ ‬בי, ‬אבל‭ ‬אז‭ ‬הוא‭ ‬נקרא‭ ‬לטפל‭ ‬באחד‭ ‬הפורעים‭ ‬שנפצע. ‬אם‭ ‬רק‭ ‬היינו‭ ‬מצליחים‭ ‬לשכנע‭ ‬אותו‭ ‬שלא‭ ‬ילך‭...‬