הפעם לא היינו צריכים להכנס למערה כדי להגיע למנהרת–הזמן. עצמנו עינים, דמינו את המנהרה, את הדרך, את החשך ואת הפתולים, וקוינו מאוד שהמנהרה באמת תקח אותנו לעבר. והנה אנחנו, ילדים של היום, עם מחשב, טלפון סלולרי והכל, היינו לכמה ימים לפני כמעט מאה וארבעים שנה, עגלונים על עגלה עלובה ומקרטעת. ברחוב הראשי של המושבה התקהלו אנשים. "הרצל כאן!" מישהו צעק. "יחי מלך היהודים!" קראו כמה ילדים. איזו התלהבות! היו שם ילדים, והיו שם נערים והיו שם גברים בבגדי עבודה ונשים עם סנרים. כלם נראו כאלו בזה הרגע עזבו איזו מלאכה באמצע. "הרצל בארץ–ישראל!" קראו כלם, "יחי מלך היהודים!"