ביום שלג קר הלכנו אל המערה, מצוידים בטלפון נייד, בכפפות ובמגפיים. בוססנו בשלג ונאבקנו ברוח, ממש חתרנו נגדה, אבל היא הרימה אותנו גבוה גבוה... ולפתע היינו בתוך מטוס. מסביב ישבו אנשים מחוברים לרתמות, ששרו בהתלהבות בעברית. שרון אמרה שאלה צנחנים, ואז הבנו שעומדים להצניח את הארגזים שלנו. ואנחנו בתוכם! וככה הצטרפנו לקבוצה של צנחנים מארץ-ישראל, שיצאו לאירופה בתקופת השואה במטרה לארגן את היהודים במקומות שהנאצים כבשו. ידענו שחנה סנש, הצנחנית הנועזת, תיתפס; ידענו שיענו אותה והיא לא תדבר ותוצא להורג; ידענו שלא נוכל לעזור לה; אבל רצינו כל כך לעודד אותה ולספר לה, שמדינת ישראל תקום בקרוב.