אחת מסגולותיה של יצירת רבקה מרים, סגולה המגביהה את קומתם של משוררי־אמת, היא המוכנות והיכולת להכיר ולכתוב את קצוות האדם. בכתיבתה השירית והמסאית נוכחת רבקה מרים במרחבים אנושיים מגוונים ורחוקים זה מזה, כפרשנית של המסורת הכותבת מתוכה ועליה וכמתבוננת בגוף הכותבת מתוכו ועליו בהתרסה ובקושי ברכות ובשובבות, בכולם אפשר לשמוע את העין הטובה המתנגנת, שאינה מכסה על הקושי ולפעמים על הזוועה ואינה מטשטשת את הכאב ואינה ממלאת את החסר ברִיק ואינה מתביישת בפני המקום ובפני המקור ואינה נבוכה למול הנוכחות והטוב, אלא ניגשת לפעמים בחדווה לעתים ביראה, אל הקיום ואל הקיים וכותבת אותו כפי שהוא מתגלה לפניה.