על רמון רדיגה (1923-1903) אומר ז'אן קוקטו "יצירתו היא נעורים נצחיים". שני הרומנים שהספיק לכתוב, ואשר כונסו בכרך זה: "השטן שבגוף" ו"הנשף של הרוזן ד'אורז'ל", עוררו שערוריות בהתפרסמם, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והושתקו זמן רב הן מפאת "פגיעתם" בתקינות הפוליטית הפטריוטית הרווחת, והן בשל הזלזול ביכולתו של נער מתבגר לכתוב ספרות ראויה. ואולם בחלוף השנים הגיע תורם לזכות בהערכה, והם נמנים היום על יצירות המופת של הספרות הצרפתית. "אורו של רדיגה," אומר ז'אן קוקטו, "שב לזרוח עשרים שנה לאחר מותו ושוב לא יכבה." ובאפילוג לרומן "השטן שבגוף" אומר רדיגה: "אין ספק, במקרה הנוכחי, חש המחבר מבוכת מה בראותו עצמו נהפך לילד פלא. ואולם, (תיסלח לי חוצפתי) כלום אין זו אשמתם של כל מי שמבקשים לראות נס, כדי לא לומר מפלצתיות, במילים תמימות אלו: רומן שנכתב בגיל שבע עשרה. אמרה נדושה היא, לפיכך, אמת שאין לזלזל בה, כי על מנת לכתוב צריך שיהיו חיים מאחוריך. אך הייתי רוצה לדעת, באיזה גיל מותר לנו לומר: "חייתי." זמן עבר מוחלט זה, האין הוא מקפל בתוכו בהכרח, על פי ההיגיון, את המוות? לעניות דעתי, אני סבור שבכל גיל, למן הגיל הרך ביותר, חיינו ואנו מתחילים לחיות בעת ובעונה אחת. מכל מקום, איני סבור שעזות מצח היא מצדי, לעמוד על זכותי להשתמש בזיכרונותיי משנותיי הראשונות, בטרם יגיעו האחרונות. לא שאנו מטילים דופי בקסם רב העוצמה שבדיבור על השחר העולה, בערבו של יום נאה, אבל, שונה ככל שיהא, יש גם עניין, ולאו דווקא קטן מזה, לדבר על השחר מבלי להמתין לרדת הלילה. חשבתי, אגב, שבמהלך המלחמה, השיבו הנעורים לעצמם מעט מכבודם האבוד. כלום דבר של מה בכך הוא? מפני שיש, אם מהרהרים בכך קמעא, מידה לא מועטה של בוז לאנשים הצעירים, בעצם הפליאה על שאחד מהם כותב רומן."