איצ´ו וברנרד נולדו בכפר קטן בהרי הקרפטים. למחרת ליל הסדר, עוד לפני שכלי האוכל של החג החחזרו לארון חבטו מגפי חיילים הונגריים בשבילי הכפר בהשראת הנצים. המשפחה אולצה לעזוב את הבית עם קטנים על גבם אפילו בלי מקום לחתול הנאמן של איצ´ו ולצאת למזרח. על הרמפה באושוויץ הם התפזרו לכל עבר יכל אחד עמד חשוף לגורלו. זה סיפור המופלא של האחים איצ´ו וברנדר בני חמש-עשרה ושש-עשרה שהגורל הפגיש אותם בתוך זוועות המחנות כדי שיצילו האחד את אחיו. כל יום, כל שעה, כל רגע. המלחמה הסתיימה אך לא המאבק על השפיות. מאבק ממושך בבית חולים ובמנזר גרמניים אבל גם בארץ-ישראל בה החל עבורם גיהינום חדש. בסיפורם הדוקר, הצורב, החודר אבל גם הצוחק של איצ´ו וברנרד, נוסעות הרכבות ברחבי אירופה ובו-בזמן נוסעות הרכבות של המספרת לנהריה וחוזרת למרכז. זהו סיפורה השני של מלכה אדלר. ספורה הראשון, בואי דודה, נרקוד (פרוזה 2003) זכה להצלחה גדולה הן בביקורות והן מצד הקוראים. בימים אלה הוא עומד לעלות לבמה כמחזה(פריקה) בכיכובה של חנה מרון (בתיאטרון בית לסין)