מפגש עם יצירתו של סרגיי דובלטוב הוא עונג צרוף לכל מי שאוהב ספרות רוסית, וחוויה מתקנת לכל מי שחושש ממנה. דובלטוב, מגדולי הסופרים הרוסים במחצית השנייה של המאה ה-20, חיבר סאטירות שנונות, מלאות חיים – ובעיקר, מצחיקות מאוד - על החיים תחת שלטון המגף הסובייטי. במרכזן עמדה דמותו-שלו: סופר חד אבחנה אך מלא חמלה, שיצירותיו נאסרו לפרסום במולדתו; בן למשפחת אמנים ואנשי ספר, שתרבות רוסית ולא מעט אלכוהול זרמו בעורקיו. במשיכות קו בודדות מצליח דובלטוב לשרטט רגעים אנושיים-אבסורדיים, המתארים בסגנון מושלם את בני תקופתו: עיתונאים כושלים, שתיינים מועדים, פקידים נפוחים, רווקות מזדקנות, כפריים ובוהמיינים החיים בצלה ההולך ומצטמק של האידיאה הקומוניסטית. "השמורה" ו"המזוודה" הם שניים מהרומנים שפירסם דובלטוב בשנותיו בניו יורק. בראשון מתוארות חוויותיו של סופר נרדף, הנאלץ למצוא את פרנסתו בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, האזור הכפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי הנודע ב-1824. הסאטירה העוקצנית על "תעשיית פושקין" שפרחה בברית המועצות, היא למעשה שיר אהבה למסורת הספרות הרוסית, וסיפור אישי מרגש על פרידה כפויה של גבר מאשתו ומבתו. ברומן "המזוודה" נפתח אוצר זיכרונות מהמולדת, בדמות מזוודה ישנה מלאה בפריטי לבוש שמתגלה בביתו של סופר גולה. אוסף הזיכרונות שמרכיבים את הרומן מגולל את מוצאם ההזוי של כמה פריטים שנלקחו במזוודה היחידה שדובלטוב לקח עימו בעת הגירתו. שני הרומנים רואים אור, לראשונה בעברית, בתרגומה של המשוררת סיון בסקין. בסקין הוסיפה פתח דבר גדוש אהבה, והערות שמספקות רקע היסטורי ותרבותי ליצירות. זהו ספר שני של דובלטוב הרואה אור בעברית, לאחר "אנחנו ושכמותנו" (הוצאת עם עובד, 2000).