בנעורַי צפיתי במחזה "הבט אחורה בזעם" והזדהיתי עם דמותו של ג'ימי המרדן הנאבק בממסד. אבל למרות שהנמכתי את קולי כדי לחקות את מישה אשרוב ששיחק את ג'ימי, הרגשתי איזה זיוף – הדמות של צעיר זועם לא כל כך התאימה לי. הייתי מוכן לצאת למאבק למען חברה שוויונית, אבל לא היה בי החרון של ג'ימי. הבטתי קדימה על העולם ועל עצמי בעין טובה. אני אם כן כמו אותו תייר שסיפר איך נהנה להתרחץ בים של ירושלים. כשאמרו לו שאין ים בירושלים, נאנח: "ואני לא ידעתי – והתרחצתי". פעם אחר פעם קפצתי אל הלא נודע, ולא אחת יצאתי חבול, אבל בדרך כלל גם מחויך. החיים כהרפתקה. הבט אחורה בחיוך בנוי מסיפורים קצרים, מעין מֶמוּאָר קופצני שמערבב עובדות ודמיון מפרקים בחיי. הסיפורים הושפעו מחבטה איומה שחטפתי בתאונת דרכים. הייתי בטוח שאני עומד למות, כי אפף אותי ענן לבן מכל העברים, כמו בסיפוריהם של אלה שקמו לתחייה ותיארו הילה לבנה שליוותה אותם בדרך ל"שם". הסתבר שזה נכון – הכול סביבי הבהיק בלובן ערפילי. פקחתי את עיניי וראיתי שפרצופי תקוע בקרעים הלבנים של כרית הביטחון, שהגיחה מהגה המכונית. חזרתי לחיים. (מתוך המבוא לספר). יצחק גל-נור: פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר. לשעבר, נציב שירות המדינה בממשלה בראשות יצחק רבין וסגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה.