"אֶת זֹאת אֲנִי יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ, שֶׁמִּן הַסִּיבוּבִים הַנִּצְחִיִּים, מִקִּיּוּמִי הַשַּׁבְרִירִי, אֵיזוֹ טוֹבָה אוֹ אשֶׁר יְהֵא אוּלַי לַאֲחֵרִים; לִי הַחַיִּים רָעִים." (לאופרדי, שיר לילה, ש' 104-100). דומה שרק איזה כוכב באין־סוף יכול להפגיש את יסודות חייו של גדול משוררי איטליה בעת החדשה, ג'קומו לאופרדי, ולהביאם לידי השלמה: מכאן חייו נעדרי האושר, שלא חסכו ממנו מכאובים, מחלה וכמיהה הנרמסת תדיר לאהבה, ומכאן כיסופיו, שמתוך החֶסֶר העצום ביקשו כי יוּתר לוֹ לטעום מעט ממתיקות העולם, אותה כמעט לא ידע מימיו. כיסופים אלו הנכזבים תמיד גילו את אנושיותו המיוסרת הגדולה, ועִמם, באמצעות כשרון גאוני ומחשבה מעמיקה, הניבו את פירות יצירתו האלמותית. שירת לאופרדי היא התבוננות לא מתפשרת במצב האדם ביקום. לעיתים תתייצב על סף הקינה והתוכחה. היא עושה את דרכה באומץ, בלי להרכין ראש, ללא אלוהים, בעיניים נכוחות, דוחה עשיית כל שקר בנפשו, זיוף ונחמות שווא. בכל זאת, לעולם היא תבוא לחזק את האדם בערגתו לכוכבים בתוך חיי ארץ שברירים הנעים בין שני מועדים גורליים – לידה ומוות. לוּ יכול אדם להתממש בפרח כי אז התממש לאופרדי בפרח הרותם משירו, זה המתמיד לשלח את ניחוחו על פני מדבר הלבה הצחיח במורדות הר "ווזוב המכלה". כאן ובכל שירתו נעשה לאופרדי הבלתי מנוחם למקור נחמה.