מעשים לא טהורים ואמדו מיו מציגים תיאור עדין ויפהפה של שנות נעוריו של פזוליני במחוז פריולי הכפרי, שם בילה את שנות המלחמה. מעשים לא טהורים הוא סיפור על מפגשי קיץ, כמעט שערורייתיים, של בילויים בחופי הים ובמסיבות ריקודים ועל אהבה בלתי ממומשת, כזו שמענה את הנפש פנימה. אמדו מיו, מספר את סיפורו של מורה צעיר, הלוא הוא פזוליני, הנקרע בין משיכה מינית כפייתית לצעירי האזור לבין ייעודו להנחיל לילדים בכפרו את האהבה לשירה. כך כתב פזוליני בהקדמה לספר: ״אני חש צורך לומר לקורא דבר־מה לפני שיתחיל בקריאת הספר. אך מה אומר לו? כתיבת מילות ההקדמה המועטות הללו יצרה אצלי מבוכה גדולה מאי פעם. הסתכנתי מאוד כשכתבתי את "מעשים לא טהורים" ואת "אמדו מיו". לבסוף אני מבקש מהקורא שלא יגרום לי להתרסק אם יחשוב שסיפוריי אינם מוצלחים. גם במקרה זה השאלה היא אם דרושה כאן כנות או צביעות: אם מחיי־שלי אספתי את החומרים לספר הזה, אזי משמעות הדבר שלא פחדתי לעשות זאת... כל מה שכתבתי בעמודים האלה כבר הופיע בוודאי בשירים המעטים שפרסמתי, ורק כעת אני מבחין שבהם היטבתי לעשות זאת. מבחינתי היה הכרחי לגלות נאמנות להידרדרות שלי: המקורות של הספר הזה, מלאקלוֹ ועד רוז'ה פיירפיט, מז'יד ועד תומאס מאן, מעידים שבחרתי לסיפורים האלה מאפיין שנע בין האגדתי לבין הספרותי, ונימה שיש בה רוע של ממש. אנשים מוסרניים רבים ודאי ימהרו להטיח בי האשמות, והצדק יהיה איתם, משום שאם אני איני דזידריו, אם הוא אינו דומה לי, אני הוא שחשבתי על דמותו וגרמתי לכך שיחיה באותו שלב של חיי שבו התקרבתי לדמותו. אך דזידריו מסתיים עם גמר הסיפור; אני ממשיך מעבר לעמוד האחרון של הספר לטפס במדרון שדזידריו הידרדר עד לתחתיתו. אך החיים, החיוורים הרבה יותר מסיפור הם גם הרבה יותר צבעוניים ממנו. לרשותנו עומד תמיד גילוי של זהירות קיצונית שבולם אותנו על סִפה של הרפתקה קיצונית.״ נובלות אלה מייצגות את כתיבתו של יוצר צעיר. כתיבה בסגנון ניאו-ריאליסטי, על גבול הנאיבי, אך בעיקר זו כתיבה כנה וטהורה בישירותה. יש וסערת הרגשות והתחושות גרמו לפזוליני להעלות על הכתב תיאורים מעט סתומים, שהיו בוודאי מובנים לנפשו המתחבטת, לתחושת האשמה שליוותה אותה. זו כתיבה שנובעת ממעיין רגשי-אישי, ובזה קסמו הגדול של הטקסט. פייר פאולו פזוליני נולד בבולוניה ב 5 במרץ 1922, שם גם למד בהמשך לתואר בתולדות האומנות מאוניברסיטת בולוניה. בילדותו ובנעוריו נדדה משפחתו מעיר לעיר בצפון איטליה בעקבות אביו שהיה קצין בצבא. ב־1942, בעיצומה של מלחמת העולם, מצאה משפחתו מקלט בקָסַרסָה שהיתה עיר הולדתה של אימו במחוז פריולי, שם שהו עד 1949, אז נאלץ לעזוב את מחוז פריולי ועבר לרומא. בגיל צעיר החל לכתוב שירה באיטלקית ובדיאלקט בפורלן. ב־1942 יצא לאור ספר השירה הראשון שלו ״שירה בקסרסה״, ולאחר מכן המשיך לכתוב שירה שחלקה הפכה לנכסי צאן הברזל של השירה האיטלקית של המאה העשרים. בנוסף כתב מאמרי ביקורת, פרוזה ומחזות. בשנת 1955 פרסם את הרומן הראשון שלו ״רגאצי די ויטה״ שעסק בזנות גברית. בשנים אלה גם החל עיסוקו בקולנוע. בתחילת שנות השישים עבד בשיתוף פעולה עם פרדריקו פליני ומאוחר יותר כיוצר עצמאי. בין סרטיו ״תיאורמה״, ״דקמרון״, ״סיפורי קנטרברי״ ו״סאלו״ המבוסס על ״120 הימים של סדום״ מאת המרקיז דה סאד. סה״כ ביים 18 סרטים.